שירסיפור למבוגרים המתגעגעים לילדותם

בקרחת היער עמד בית קטן,

עקום וסָדוּק, אפור ויָשָׁן.

אדם שהתחיל לגור בו כנער

מוּנה בזקנתו לְשַׁמֵּשׁ שר-יער.

בתור שר הוא נטש את הבית בחופזה,

נעל את הדלת ועבר אל טירה

מרוחקת, אפֵלה, גדולה וקרה.

בנוסף הפך לקפדן ושתקן

וגידל זָקָן ארוך ולבן.

ביער התגוררו יצורים רבים

והאיש התחבר עם חלקם בַּשָּׁנִים,

שהסתפק בבית עם קירות עקומים.

אז הוא נהג, לעיתים קרובות,

לפרוע רעמות לחברים-אריות,

כביטוי לחיבה וכוונות טובות.

הוא תמך בדובים שקמו רעבים

מִשֵּׁינָה ארוכה בת מִיסְפָּר חודשים

וסימֵן מסלולים מעניינים לדבורים,

שֶׁחָשְׁקוּ בְּצוּף מפרחים נדירים.

כשקיבל את המשרה, כל זה השתנה.

לפתע הוא הפסיק להתעניין בחברים

וחייב את החיות להישמע לצווים,

שכתב במשרדו, בעיקר בבקרים.

החיות, מצידן, כיבדו את השר

וצייתו לו מייד בכל עניין ודבר.

ביתו הקודם של השר נשאר

שומם ועזוב, עלוב ומיותר.

אפילו בסביבה שום יצור לא נראָה

עד שבוקר אחד טס ועף לו פרפר,

ניפנף בכנפיו הצהובות וגם שָׁר,

ליד קיר ביתו הנטוש של הַשַּׂר.

אחרי שתירגל היפוך באוויר,

נחת על קורה שבלטה מהקיר

ופתאום המבנה קרס ונהרס.

הפרפר איבד את שיווי המשקל,

כמעט נפל וכמובן נבהל,

אך בסוף הצליח לעוף וניצַל.

הוא האיץ בקרבת עצים צפופים

וחיפש לאט בִּשטחים פתוחים

את גג המשרד בו השר עבד.

למרות טעות ניווט קטנה,

הגיע הפרפר לחדר המְתנה

ומשם עבר לכתפו של השר.

האיש, שישב וכתב עוד צו,

לא הרגיש בכך שהפרפר נָכַח

עד שקול דַּקִּיק עִידְכֵּן וְדִיוַוח:

"עמדתי היום על ביתך הקודם

ופתאום נהרס ואני האשם."

לפני שהפרפר סיים לדבֵּר,

השר התרומם, מופתע וחיוור.

"המיבנה היה מתמוטט ממילא –

מדובר בחורבה שהלכה וקרסה,"

הודיע השר בלוויית אנחה.

הוא ניסה להסתיר חיוך נבוך,

שנבלע בסוף בזקנו הארוך.

המשיך שר-היער לדבֵּר ורעד:

"בעצם, האשמה היא שלי בלבד.

שכחתי לתלות שלט על הקיר:

'זהירות, לפניך מבנה שביר!' "

בתגובה הפרפר ייבב ובכה

כי הרגיש הקלה גדולה ורבה.

דמעות ניתזו לכל צד בסביבה.

חלקן פגעו בכנפיו הקלילות

והפכו לנקודות כחולות מקשטות.

הפרפר הֵעֵז להגיד כשנרגע:

"אתה לא רק עצוב, אלא גם מדוכָּא,

כי הבית הקודם כבר אבוד עבורךָ."

הביט אז השר בשתיקה בפרפר

ופתאום התיישב, הזדקף ואמר:

"אחפש עוד מעט קבלן מיומן,

שיבנה מחדש את הבית הישן

ואחזור ואגור בו – עכשיו זה מובן!

אני מרגיש, שאם רק אגור בו שֵׁנית

אחוש שייכות ואֶחְוֶוה תפנית:

אצליח לחדש קשרים עם חברים

ובמקביל לפנות אליהם בצווים."

הפרפר חשב זמן קצר וענה:

"כל זה נחמד, אבל יש בעייה.

היום ניצלתי מנפילה קשה

וברור שעברתי טראומה גדולה.

כדי להשתחרר אני חייב לדבֵּר

ולכתוב בקרוב על מה שקרה.

לְשֵׁם כך אֶזְדַּקֵּק אך ורק, כבוד השר,

לִשְׁאֵרִית עפרון, מוחק ונייר.

הם כאן, כמובן, באמצע השולחן."

כשעבר לשולחן, הפרפר התלבט,

אך בסוף בחר ב"רונית" כשם-עט.

הוא רשם, מחק ורשם שנית:

"הכתוב למטה הוא מאת רונית."

אז הוא לקח לעצמו פסק-זמן

וכשהרגיש רגוע, שָׁקֵט ומוכן,

גרר את העפרון על הנייר וכתב

את כל השירסיפור שקְראתם עד עכשיו.