היולדת והַשֶּׁלֶט

המונית האטה בהיכנסה לשכונה החרדית. פנסיה הקדמיים האירו עבורה רק קטע קטן מהכביש המכוסה ערפל וחשכה.

"הכל התחיל כשפעם עברתי ברחוב הזה, מאוחר בלילה כמו עכשיו, אבל אז היה גם גשם," סיפר לי הנהג ב-ע' ו-ח' גרוניות. "זה היה מזמן, לפני שהיו אינטרנט ופלאפונים, אבל אני זוכר הכל בדיוק."

שתקתי והבטתי בשערו הלבן מהמושב האחורי.

"על המדרכה עמדו גבר ואישה," המשיך הנהג. "הגבר, שסימן לי לעצור, דיבר מהר ובקול רם: 'אפשר להגיע איתך לבית חולים ראובני? אשתי צריכה ללדת!'

'תיכנסו!'

הדלקתי את האור בתוך המונית. ראיתי שיש לו פאות ארוכות ושהיא עם מטפחת ראש.

האיש כבר התחיל להיכנס לרכב, אבל האישה לחשה לו לחישה כזאת ששמעו בכל העיר: 'תשאל אותו אם הוא ערבי!'

בטח שסיפרתי להם שאני ערבי.

הם התלחשו והגבר אמר: 'ס-סליחה, אבל בעצם לא ניסע איתך.' רק בקושי יכולתי לשמוע אותו.

האישה הזאת הייתה מעדיפה ללדת ברחוב ובגשם, העיקר לא להיכנס לטקסי עם נהג ערבי!

נסעתי עד קצה הרחוב ופניתי ימינה. החלפתי את השלט של המונית מ'מוניות סולימן הגדול' לשלט אחר שיש לי, 'מוניות שבת המלכה', עם שני נרות מצוירים, אחד בכל צד של השלט.

עשיתי סיבוב וחזרתי אליהם. הם עצרו אותי גם בפעם הזאת. לא דיברתי, רק עשיתי סימן של 'כן' עם הראש כששאלו אם אפשר לנסוע איתי לבית החולים. עשיתי עוד 'כן' עם הראש כשהגבר הציע לשלם ארבעים. לא עברה רבע שעה והם כבר היו בכניסה של בית החולים.

ביום שאחרי זה ביקרתי את האחיינית שלי באותו בית חולים.

'הבוקר הכניסו אותי למחלקה,' היא אמרה בקול שקט-שקט. קרבתי את הכיסא שלי אליה.

האחיינית המשיכה לספר לי:

'רוב היולדות יצאו לחדר האוכל. רק אני ועוד אחת, שרה, נשארנו במחלקה, כי ילדנו כמה שעות לפני זה.

פתאום שרה צעקה: ' אַי! אַי! הבטן שלי!' היא לחצה על הפעמון שקורא לאחות, אבל שום אחות לא באה. שרה התכווצה והחווירה והצעקות שלה התחזקו. גררתי את עצמי לתחנת האחיות, אבל לא היה שם אף אחד. התקדמתי לאט-לאט אל קצה המסדרון, לטלפון הציבורי. באמצע הדרך היה כיסא. ישבתי קצת ואז המשכתי ללכת. בסוף צלצלתי לבעל של שרה מהטלפון הציבורי. אמרתי לו בדיוק מה ששרה ביקשה שאגיד, שהיא רוצה שרופא-הנשים הפרטי שלה יבוא.

הרופא הפרטי גילה שחלק מהשליה נשאר בטעות בבטן של שרה ואז תיכף הוציאו לה את זה.'

זהו מה שהאחיינית סיפרה לי.

בשלושת הימים שהאחיינית שלי ושרה נשארו בבית החולים, הבעל של שרה ביקר אותה ובאותה הזדמנות הביא לאחיינית שלי טונות של אוכל שהוא בישל בעצמו: געפילטע פיש, פִּלְפְּלִים ממולאים, עוף בדבש ומה לא. לאחיינית לא היה מה לעשות עם רוב הכמות, אז שלושה ימים אני וכל המשפחה שלי זללנו רק אוכל כשר של יהודים. מה אני אגיד לך, הגבר הזה יודע לבשל!

ביום השלישי, כשבאתי לבקר את האחיינית, היא עשתה לי הכרה עם שרה. רק אז שמתי לב ששרה היא האישה שלא רצתה לנסוע עם נהג ערבי, אבל היא לא זיהתה אותי ואני לא הסברתי לה שכבר נפגשנו."

שתיקה מילאה את חלל המונית.

אז הנהג עצר בחריקת בלמים ליד פנס רחוב שהאיר גדר חיה בין שני בתים.

"זאת הכתובת שביקשת," הוא הודיע.

"השם של האחיינית שלך ג'מילה?"

"נכון. איך את יודעת?"

"ההורים שלי סיפרו לי על ג'מילה ועל הלילה הגשום שבו נולדתי, אבל בסיפור שלהם לא היה שום נהג ערבי. מה דעתך, יש טעם שאספר להם עליך ועל החלפת הַשֶּׁלֶט?"

© רונית רברבי

אפריל 2023