פסיכה מתערטלת

"פעם הייתי יפהפייה," חשבה פנינה כשהיא בוחנת את פניה בראי הקטן. היא דמיינה את עצמה אומרת לראי: "למרות גילי המופלג, עדיין רואים את שרידי היופי." אז דמיינה את הראי מגיב בשתיקה מלאת טקט.

היא המשיכה להרהר: "מעניין שאפילו כשהייתי יפה, היה לי קשה להסתכל על עצמי בראי ערומה. משום מה, אני לא מרגישה נוח עם הגוף שלי. מה לא בסדר אתי? אפשר לחשוב שאני עדיין נערה ושלא הייתי נשואה לרובי במשך שנים עד שהוא מת, מסכן."

מבטה טייל אל העיתון הפרוס על השידה ונתקל במודעה גדולה: "החוג לרישום עירום במוזיאון פתוח למשתתפים נוספים. הכניסה לבני שמונה-עשרה ומעלה עם הצגת תעודת זהות. אין לצלם."

"אעשה לעצמי טיפול בהלם," החליטה.

עוד באותו שבוע נרשמה במזכירות של חוגי המוזיאון כמודל עירום.

אחרי מספר ימים טילפנו מהמוזיאון. קול צרוד מעט הסביר: "אני המדריך בחוג לרישום עירום. תוכלי לדגמן לנו ביום ראשון הבא?"

"שלא יהיו אי-הבנות: אני בת שבעים."

"יופי. אשמח שתהיי מודל בחוג שלנו. תוכלי למצוא את הכיתה בקלות לפי השלט שעל הדלת: 'פסיכה מתערטלת'. זה שם החוג. בבקשה תביאי איתך חלוק."

היא הגיעה לכיתה בשעה היעודה וחשה שהמתח זורם בעורקיה ומתפשט בכל גופה. השיעור עדיין לא התחיל ורק המדריך, שנראה כבן ארבעים, היה בחדר-הכיתה הגדול. פנינה דמיינה שבכיתה יש פרגוד עם בד לבן, כמו אצל רופא, ושתתפשט מאחוריו. התברר שטעתה והיא החליפה את בגדיה לחלוק בשירותים.

כשחזרה, כבר הצטופפו בכיתה כשלושים תלמידים, גברים ונשים, שישבו ליד כני ציור נמוכים, הדקו את הניירות שהביאו איתם ללוחות עץ, חידדו עפרונות ודיברו בקול רם. לפתע עטף שקט את החדר. אז שלושה בחורים צעירים וקשיש ארזו את הציוד שלהם בקדחתנות ועזבו את הכיתה מבלי לומר דבר.

במרכז החדר חיכה לה מושב מכוסה בסדין תכול. בסדין היו קפלים שסודרו בקפידה כך שייראו מקריים וזורמים. היא התקרבה למושב ברגליים רועדות.

המדריך הסביר לה מהי התנוחה המבוקשת. "זכרי, את צריכה להישאר כך, מבלי לזוז, זמן רב. שבי כמה שיותר נוח," הדגיש.

העולם התערפל סביבה לרגע כשהורידה את החלוק והתיישבה, ללא בגדים, על הסדין התכול. הרגישה שהיא מסמיקה והסיטה את מבטה למעלה. פנינה התבוננה בתקרה הלבנה והחלקה בעיון רב ונזכרה בניתוח שעברה פעם, ניתוח בהרדמה אזורית, שבמהלכו התבוננה בתקרה ברציפות.

כשמבטה עדיין צמוד לתקרה, שמעה את קולו הצרוד מעט של המדריך: "שלום לכולם. היום המפגש האחרון של שנת הלימודים. לכבוד זה הכנתי לכם הפתעה – עירום שונה מזה שאנו רגילים אליו – עירום בגיל מתקדם. החוג שלנו נקרא 'פסיכה מתערטלת' על שם סיפור מהמיתולוגיה היוונית. זה סיפור אהבה בין פסיכה, בת אנוש צעירה ויפהפייה, לבין האל קופידון. סביר מאוד שהיו סיפורים על שלבים נוספים בחייה של פסיכה, שלא הגיעו לידינו. מי יודע, אולי אחד מהם התמקד בתקופה בה כבר הייתה קשישה."

הנאספים רשמו את פנינה לצלילי מנגינת רקע מהירה, שהחישה את תנועותיהם והעניקה לאירוע ממד של חגיגיות.

בעודה מתבוננת בתקרה, היא חשה במבטים המרחפים ומקפצים עליה. נדמה היה לה שהמבטים מתמקדים באותם אזורים בגופה, שהתקשתה לקרוא להם בשמם.

"את מתוחה מדי," הודיע לה המדריך. "נסי להרפות ולהשתחרר. כך יהיה לך קל יותר להישאר בתנוחה קבועה מבלי לזוז."

היא ניסתה לשווא להיות רפויה. אז גילתה כתם כהה וקטן שנע על התקרה. עקבה אחריו עד שעמד ממש מעליה והבחינה שזו חיפושית.

אחר כך שקעה בהרהורים. היא נזכרה שקראה פעם באינטרנט שהבושה שאנשים חשים לגבי עירום היא תכונה שלומדים אותה ולא נולדים איתה. "משום מה, הייתי תלמידה טובה מדי," חשבה.

בעודה מסתכלת על התקרה, הקשיבה למדריך, שעבר בין התלמידים והעיר או שיבח, לפי העניין. באחד המקרים שמעה אותו אומר: "אתה חדש אצלנו, נכון? יש ברישום שלך מעברים יפים מִקִּפְלֵי הסדין לקמטים שבגוף. יש גם מעברים מעניינים מהקמטים שֶׁבַּפָּנִים לקווי השיער, אבל איפה העירום?" לשבריר שנייה מבטה של פנינה צנח על בן שיחו של המדריך, גבר עם שיער לבן ומצח מקומט. מבטה טיפס מייד חזרה לתקרה.

בהגיע השעה לקחו הנאספים את הרישומים והעפרונות ועזבו את החדר בקבוצות, משוחחים בקולות נמוכים.

פנינה לבשה מייד את החלוק ונאנחה בהקלה עוד לפני שהחליפה לבגדיה הרגילים.

בימים הבאים גילתה שהיא עדיין מתקשה להביט בעצמה בראי ללא בגדים. "סתם חשפתי את עצמי ושום דבר לא יצא מזה," חשבה. "אני מרגישה מרומה."

יום אחד צלצל הטלפון ומעבר לקו נשמע קולו המוכר של המדריך: "אחד המשתתפים בחוג ביקש את מספר הטלפון שלך. לתת לו?"

השניים נפגשו בבית קפה. מייד זיהתה אותו – הוא היה הקשיש שהתמקד ברישום הקמטים בגופה. "אני שמח להכיר אותך," אמר. "שמי אליהו."

במהלך פגישותיהם הבאות הקשר ביניהם הלך והעמיק. ערב אחד מצאה עצמה מספרת לו: "כשהייתי צעירה, הייתי מדמיינת את עצמי שואלת את הראי אם אני היפה ביותר בשכונה. משום מה, אפילו בדמיוני הוא לא ענה..." היא חשבה מעט ואז הוסיפה: "בעצם, אף פעם לא סיפרתי על כך לאף אחד עד היום."

באותו ערב הציע לה אליהו נישואין. רגע לפני שענדה את טבעת האירוסין שהביא אתו, הבחינה במילים החקוקות בצידה הפנימי של הטבעת: 'פסיכה מתערטלת'

© רונית רברבי

אפריל 2022