פֵיָה בנעלי בלט

היו לה עיניים כחולות ושיער בלונדיני עד המותניים ושמלה ארוכה תכלת מבד מבריק של תחפושת פורים. היא החזיקה שרביט, שהפיץ כוכבים קטנטנים מלווים בצליל פעמון. לרגליה היו נעלי בלט ורודות.

רקדה לאיטה לקצב נגינתו של חליל רחוק. העצים שעמדו מסביב מחאו ענפים בכל הפסקה וביקשו עוד. אני פערתי עיניים וידעתי שאהיה כמוה כשאהיה גדולה. צריך רק לתרגל את הריקודים, להשיג בגדים מתאימים ולרצות מאוד.

סבתא היא זו שהראתה לי את תמונת הפיה בספר "פינוקיו". סבתא גם נתנה לי תמונות קטנות במסגרות פלסטיק לבנות, תמונות של רקדניות.

אם רק אהיה כמו הפיה, אולי סבתא תחייך אליי? אולי אפילו תושיב אותי על ברכיה? אולי תגיד לי שפעם הייתה פיה רוקדת ושאני אהיה הממשיכה שלה?

למדתי בשיעורי בלט והתאמנתי עם הבובות. אחרי הגשמים העצים ישנו ואז הייתי מבקרת את הפיה. ריח של עלים רטובים מילא את האוויר בזמן שהראתה לי איך לרקוד. מבעד לנעלי הבלט חשתי באבנים הקטנות שעל האדמה.

יום אחד סבתא ראתה אותי מתרגלת ריקוד. "אין טעם שתמשיכי," פסקה. "עליך להבין שלא כל אחת יכולה להיות רקדנית."

בסוף הבנתי שבכל זאת אהיה פיה. פיה קצת אחרת, שאינה רוקדת, אבל יודעת לעשות דברים רבים אחרים.

*

שנים עברו.

אני מסתכלת בתוכי על הילדה שהייתי ומדי פעם מביטה למעלה. סבתא כבר איננה איתנו. אולי היא בשמיים? אולי היא רוקדת שם?

אני כאן למטה, על הבמה. כמו בכל פעם שמחליפים את התפאורה, הזרקור מכוון רק אליי ואני רוקדת על הידיים.

רונית רברבי, © אוקטובר 2022