סנדלרייה ושפות שמיות עתיקות

"אין אפילו ענן אחד," לחשה בינה לבין עצמה. הרגישה שהמעברים החדים בין האור והצל מכים בה כמו נַקָּרִים בגזע עץ.

התקדמה באיטיות על המדרכה המשובצת בִּטְלָאֵי-אספלט וחשה בתוכה ריקנות. בהדרגה התחלפה הריקנות בכאב שגדל ותפח. "אני חייבת למצוא הרבה ירוק," הרהרה. "דשא או עשב ירוק. אולי זה יצנן את הכאב."

ילדים מפטפטים ומחייכים חלפו על פניה. ליד גדר עמדה קשישה והגישה לחתולים חלב בקעריות. "איך יתכן שהעולם ממשיך כמו תמיד?" התריסה בינה לבין עצמה.

"כאילו זה היה רק אתמול," חשבה בהיזכרה בפגישתם הראשונה:

"אני מתה על הסנדלרייה שֶׁלְּךָ," אמרה אז, אוחזת בנעליים שהביאה לתיקון. היא שאפה את ריח הדבק שנדף מבקבוק פלסטיק פתוח על השולחן. תנור הנפט "פרידמן" שלח אליה את חומו הכתום. השרוכים הצהובים, האדומים והירוקים שהיו תלויים מעל סדק בקיר ניסו לשווא להסתירו. הביטה במכונת התפירה ובפטיש שעמדו לרגע בְּטֵלִים ודמיינה את נגינתם הקצבית. מבטה רפרף על הנעליים הבודדות והקרועות שעמדו בשוליו של שולחן העבודה הגדול וציפו להחזרתן לבני זוגן.

חשה שהסנדלר מחייך, אבל רק בפנים. הרגישה שמבטו נעצר על שערה הפזור, הארוך והמתולתל, העטור בוורד אדום, מדלג ומדלג ובסוף נוחת על כפות רגליה. "את יחפה כי הנעליים שלך נקרעו?" שאל.

"לא, כשאפשר אני משתדלת להרגיש את העולם דרך כפות הרגליים. נעליים מסלפות חלק מהמידע."

"אני סנדלר, אבל לא הולך יחף."

*

המשיכה ללכת ברחוב, עיניה כבושות באפרוריות המדרכה,

ונזכרה בפגישתם השנייה:

בהיכנסה לבית הקפה איתרה אותו מייד בשולחן צדדי.

"אני יוחנן שומכר, נצר לשושלת סנדלרים," הודיע בחגיגיות.

"וורדה," הציגה את עצמה ומיששה את זר הפרחים הקטנים והוורודים שעל ראשה. "אני מעצבת."

"כמו מלכה, את לא זקוקה לשם משפחה. זר הפרחים על הראש שלך הוא כתר." אז הוסיף: "זוכרת את תנור הנפט בסנדלרייה שלי? העירייה משלמת לי כדי שאחזיק אותו בסנדלרייה. בימינו זה מושך תיירים."

שתקה ארוכות ולבסוף אמרה: "ההורים שלי היו מרצים באוניברסיטה. הם הסבירו לי שכדי לעלות בדרגה בעולם האקדמי צריך לפרסם מחקרים וליצור קשרים עם אנשי אוניברסיטה אחרים. אני זוכרת את עצמי כילדה שוכבת במיטה בשעות ערב מאוחרות ומנסה להירדם. הקולות הרמים של האורחים מהאוניברסיטה היו מחלחלים מבעד לדלת הסגורה בחדר שלי. אחרי זמן רב הקולות הזרים היו דוהים ובסוף נעלמים. רק קולותיהם העייפים של הוריי המשיכו לרחף בחושך. הייתי שומעת אותם נאנחים ואומרים זה לזו: 'סוף סוף הם הלכו!'

כשגדלתי מעט נשבעתי שלעולם לא אתחתן עם איש סגל אקדמי של אוניברסיטה."

*

כלב שעמד במרפסת נבח עליה בכל כוחו כשעברה בסמוך לו. כלבים מרחובות קרובים הדהדו את הנביחה.

נזכרה איך שיום אחד הציע לה נישואים והוסיף:

"יש מש-משהו שלא סיפרתי לך. כשהייתי ילד רציתי להיות מש-שורר. במשך שנים ניסיתי שוב ושוב לכתוב שירים ובסוף ויתרתי. בהמשך מצאתי תחליף. בנוסף לזה שאני סנדלר, אני חוקר שפות שמיות עתיקות. חוקר עצמאי. לא מרצה בשום אוניברסיטה."

*

הביטה בעשב שהצהיב בסדקי המדרכה. "למה אני לא זוכרת איפה יש דשא ירוק?" שאלה את עצמה.

מחשבותיה שינו כיוון והתמקדו בסנדלרייה. בחודשים האחרונים, מאז שהשניים התחתנו, הסנדלרייה הקשישה שבחזית ביתו של יוחנן עברה מתיחת פנים. השלט "סנדלרייה" הוחלף בשלט "סנדלרייה-בוטיק". תנור הנפט נעלם ואיננו והסדק נבלע בקיר ולא הותיר אחריו כל סימן. חדר צדדי הוסב לחדר-מחקר עבור יוחנן ובו התעמק בשפות שמיות עתיקות וכתב מאמרים. הגינה שלפני הסנדלרייה הציגה לעולם בגאווה את שיחי הוורדים הצהובים שוורדה שתלה בה.

יוחנן חדל לתקן נעליים והתחיל ליצור נעליים ייחודיות, אותן וורדה עיצבה בהתאם להזמנות הקונים. כל זוג נעליים קיבל שם שנכתב על הקופסה בעברית ובשפה שמית עתיקה נוספת, למשל בְּאַכַּדִּית.

*

תוך כדי הליכה עברה בתוך שׁוּק עמוס ירקות, תבלינים וקונים. הבחינה בעורב שקרא "קרע! קרע!" וְקָרַע במקורו מודעה. המודעה הייתה מודבקת על דלת-ברזל מוגפת של אחת החנויות.

נזכרה שבימי ילדותה אביה היה יושב בבית, בחדר העבודה שלו, ומתרכז במחקריו מאחורי דלת סגורה. אסור היה לה להיכנס לחדר העבודה של האב. אם בכל זאת הייתה נכנסת, אביה היה מביט בה לרגע, צועק "קִישתָא- קִישתָא!" וחוזר לכתוב.

מחשבותיה דילגו אל יוחנן. יום אחד, תוך כדי הדבקת סוליית נעל למקומה, הוא סיפר: "קיבלתי הצעה להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית וסירבתי." שניהם שתקו ונדמה היה לה שהקירות החלו לרעוד. פתאום הפעיל את מכונת התפירה ושתיקתם נבלעה בצליליה החדים.

שלא כמנהגו, מאז היה סוגר את הדלת בחדר המחקר שלו לשעות ארוכות. מספר פעמים עמדה לדפוק על דלתו, אך משהו עצר בעדה ברגע האחרון.

*

רגליה היו כבדות אחרי הליכה מרובה, אך מחשבותיה דהרו קדימה:

"אמרתי פעם ליוחנן שנשבעתי לא להתחתן עם מרצה באוניברסיטה. זאת הסיבה שהוא סירב להצעה. אני מקרקעת אותו ולא נותנת לו לנסוק. לא פלא שהוא סוגר את הדלת בפניי.

מאז שהוא סרב להצעה קורה לי משהו. הפכתי למטולטלת עם ציר שחוק מרוב תנועה הלוך וחזור. רגע אחד אני בטוחה שעלי להסכים שיעבוד באוניברסיטה וברגע הבא אני יודעת שזו תהיה טעות נוראה. למה אני לא יכולה להחליט? למה אני לא מסוגלת לפחות לדבר אתו על זה?"

*

שקועה בהרהורים חזרה מבלי משים לסנדלרייה. אחרי שנכנסה נפתחה דלת חדר המחקר של יוחנן. הוא יצא מחדרו והתיישב על כיסא בפינת הסנדלרייה, אוחז נייר בידו.

לפתע שמעה את עצמה שואלת את יוחנן: "היית מעדיף לקבל את ההצעה ולהצטרף לסגל ה-האוניברסיטה?"

"לא מעדיף ולא נעליים. באוניברסיטה כל איש סגל לא רק חוקר אלא גם מלמד. אני לא אוהב ללמד."

וורדה שתקה, הפנתה את ראשה הצידה וְעיניה התמלאו דמעות.

"זוכרת שסיפרתי לך שכאשר הייתי ילד רציתי לכתוב שירים ולא הצלחתי?" שאל. "אז עכשיו, אחרי שעות רבות בהן ניסיתי להתרכז מאחורי דלת סגורה, הצלחתי לראשונה בחיי לכתוב שיר. השיר הוא באכדית. בעברית אני לא יכול. בואי, שבי כאן לידי ואתרגם לך את השיר לעברית."

וורדה גררה כיסא, התיישבה קרוב ליוחנן והקשיבה לתרגום, שהתחיל במילים אלה:

"שערה היה פזור,

ארוך, מתולתל

ומעוטר בוורד אדום.

רגליה היו יחפות."

© רונית רברבי

ינואר 2023