נהג המונית ודירות הסטודנטים

נהג המונית ודירות הסטודנטים

האם שיחת נפש עם נהג מונית יכולה לעזור להתקבל לדירת סטודנטים? בעצם, שאלה זו מקדימה את המאוחר. אז נחזור להתחלה, לראשיתו של יום ירושלמי מעונן-חלקית וקריר.

באותו בוקר הרגשתי שכולם בודקים ובוחנים אותי. זה התחיל כשעברתי בחצר בדרכי לרחוב. דמיינתי שעץ ברוש אחד מכופף את צמרתו לעבר עץ הברוש שלידו ולוחש לו: "היא אטומה לגמרי לאופנה! שמת לב שהחצאית שלה ארוכה מִדַּי?"

יצאתי באיחור מהבית והחלטתי לתפוס מונית.

"אפשר להגיע איתך לרחוב משה סנה?" שאלתי את נהג המונית האפורה שנעצרה לְיָדִי.

"תיכנסי!"

התיישבתי במושב האחורי.

"איפה זה בדיוק רחוב משה סנה?" שאל הנהג בהתקרבנו לצומת הסמוכה.

"בנווה יעקב."

התעלמתי מן הבתים שחלפו על פניי במהירות והבטתי בשמיים, בהם נאחזו שני עננים. בדמיוני העננים היו בועות של מחשבותיי, כמו בקומיקס. בבועה אחת היה כתוב: "מדובר בחיפוש אינסופי. אני לא מתקבלת לשום דירת סטודנטים וכנראה גם לא אתקבל. חבל, כי דווקא דירת הסטודנטים במשה סנה יכולה להתאים לי מאוד; היא קרובה לאוניברסיטה." בבועה השנייה היה רשום: "אז אולי אצטרך להמשיך לגור עם ההורים עד שאסיים את הלימודים ואמצא עבודה ואקח הלוואה ואקנה דירה קטנה ואגור בה."

עברתי לקריאה בספר הלימוד המפהק על ברכיי. הבחינה הייתה מיועדת לעוד יומיים.

הנהג עצר ברמזור אדום ליד הגן ברחוב המלך ג'ורג' ושאל: "למה קוראים לגן שממול 'גן הסוסה'?"

"מסתבר שאפילו הנהג בוחן אותי," חשבתי. אז הוספתי בקול: "כי יש בגן פסל של סוסה."

עיניי חיפשו את השורה האחרונה שקראתי בספר.

"לא, זה לא בגלל הפסל. זה בגלל סבא שלי," תיקן אותי הנהג. "לסבא שלי היה עסק של רחיצת סוסים בגן הזה, בימים שעוד כמעט לא היו מכוניות. זה כמו שהיום אפשר לרחוץ את המכונית שֶׁלְּךָ במוסך."

האור האדום התחלף בירוק והמונית זינקה קדימה בעוד הנהג מגיש לי כרטיס ביקור. "אם תצטרכי נסיעה בינעירונית תוכלי לנסוע איתי," אמר. "נוסעים איתי בינעירוני לקוחות קבועים. יש לי עורכי דין, רופאים, פרופסורים..."

קראתי עוד משפט בספר לפני שהנהג המשיך להתבטא: "נכון שאומרים שֶׁהַסַּפָּר הוא כמו פסיכולוג? אז תדעי לך שנהג טקסי הוא עוד יותר כמו פסיכולוג. לא תאמיני מה הנוסעים מספרים לי. אבל תדעי לך שכל מה שמספרים לי נשאר קבור עמוק בפנים. מה שנכנס לא יוצא!"

קראתי שלושה משפטים נוספים בספר הלימוד.

"אני בן שישים ושש," עדכן אותי הנהג.

הסתכלתי על שערו הלבן, שלחתי אנחה לכיוון ספר הלימוד, וידאתי שהסימנייה מבצבצת מסוף פרק ד' וסגרתי את הספר.

"אני עכשיו בפרק ב'," המשיך האיש. "התגרשתי מאשתי הראשונה והתחתנתי עוד פעם. למדתי מפרק א' שצריך לעשות מה שהאישה אומרת." הוא גיחך והזכיר לי, משום מה, את דמותו של סנטה קלאוס המצחקק בטוב לב ומחליק את זקנו הלבן (כפי שראיתיו בסרט מצויר בהיותי ילדה).

"לי ולאישה השנייה יש בן משותף," הוסיף. "הוא בן עשר. את רואה את השלט שמאחורי המושב הקדמי? זה היה רעיון שלו והוא הכין אותו."

השלט הצהוב היה מעוטר בציורים ילדותיים: מכונית, כביש ורמזורים. במרכז השלט היה כתוב באותיות גדולות ושחורות בכתב יד:

"לא לאכול / לשתות / לעשן ברכב. מי שמוריד את השלט, משלם קנס מאתיים ועשרה שקלים (באמת)."

"אני צריך לקחת את הילד לחוג סוסים עכשיו," המשיך הנהג. "קוראים לזה רכיבה טיפולית. זה יקר ואני לא מבין איך רכיבה יכולה לעזור, אבל בסדר, העיקר שזה נותן לו איזה עניין, איזה נושא לשיחה. הוא אוהב סוסים ומתלהב לשמוע שסבא-רבא שלו היה רוחץ סוסים."

לא אמרתי דבר, אך חשבתי: "לפי השלט, הילד פיקח ובעל חוש הומור ובכלל לא כזה מִסְכֵּן כמו שאבא שלו מתאר אותו. אולי ילדים מהכיתה שלו לועגים לו, כי אביו נראה כמו סב. אולי בגלל זה הילד צריך טיפול." מבלי שהתכוונתי לכך, ראיתי פתאום את הילד בדמיוני. עיניו החומות הציצו בי דרך משקפיו. הוא היה רזה, גבוה ובעל שיער חלק. הילד לבש חולצה עם פסים אופקיים ומכנסיים קצרים וכידרר את כדור העף שליווה אותו לכל מקום.

" את יודעת," אמר לי הנהג, "כשביקשת שאסיע אותך לרחוב משה סנה לא הבנתי שזה בנווה יעקב. אני דואג שעד שאחזור מנווה יעקב ואקח את הבן שלי לחוג סוסים כבר יהיה מאוחר והוא יאחר לחוג."

בדיוק אז עצרנו ברמזור אדום.

"יש לנו מזל של רמזורים אדומים," הוסיף האיש, "ועם כל רמזור אדום אני מאחר יותר לקחת את הבן שלי."

הרגשתי שאני מעפעפת באופן בלתי-רצוני. "זה רק טיק עצבני," הסברתי לעצמי ללא קול.

אחרי הרמזור נקלענו לפקק. "אני לא מאמין שאני תקוע בפקק והבן שלי מחכה ואני לא בא," שיתף אותי האיש.

אז נשמע צלצול בדיבורית. "זאת אשתי," אמר לי.

"אני מזכירה לך שעוד רבע שעה אתה צריך לקחת את גִּלְעָד לחוג," נשמע קולה של האישה ברמקול." קולה היה רך. בזמן שדיברה ראיתי אותה בדמיוני: היא הייתה כבת חמישים, כבדה ועגלגלה, אך פניה היו רזות. שפתיה הסתתרו מאחורי אודם וורוד-חום בולט ושערה המתולתל היה צבוע בשחור.

חזרתי להקשיב לדבריה: "...ושלא תעשה מה שאתה רגיל לעשות – להסיע רק עוד נוסע אחד אחרון לפני שאתה לוקח את הילד לחוג ואז, כמובן, לאחר!"

"לא, בטח שלא, עוד מעט אני בבית."

חשתי ששריריי מתכווצים בבת אחת.

כאשר עברנו ליד המטה הארצי של המשטרה, שמעתי פתאום את עצמי אומרת לו: "תוריד אותי כאן. אני אקח מונית אחרת ואתה תוכל לקחת את הבן שלך לחוג."

"את בטוחה?" שאל.

"אני בטוחה!"

לראשונה בחיי עברה חצי שעה תמימה עד שהשגתי מונית.

כשהגעתי בסוף לדירת הסטודנטים ברחוב משה סנה, פתחה לי את הדלת בחורה עם שיער ג'ינג'י. "מצטערת," אמרה, "אחרת בחצי שעה וקיבלנו שותפה חדשה אחרת."

בימים הבאים המשכתי להיטלטל בין דירות סטודנטים שהתפנה בהן חדר. באחד המקרים שוב יצאתי מהבית באיחור ושוב עצרתי מונית. ישבתי במושב האחורי ופתאום שמתי לב לשלט הַמֻּכָּר: "לא לאכול / לשתות / לעשן ברכב. מי שמוריד את השלט, משלם קנס מאתיים ועשרה שקלים (באמת)." אז זיהיתי גם את נהג המונית לפי מראה ראשו מאחור.

"בפעם הקודמת שנסעתי אתך יצאתי מהמונית כדי שתוכל להביא את הבן שלך בזמן לחוג," הזכרתי לו. "לכן איחרתי לראות דירת סטודנטים ולא קיבלו אותי אליה." נזכרתי שבנסיעה הקודמת הנהג העיד על עצמו שהוא נהג-פסיכולוג והוספתי: "לא שיש בזה משהו חדש. כבר חמישה חודשים לא מקבלים אותי לשום דירה."

"התכוונתי לבקש מאחד החברים שלי, נהגי המוניות, שייקח את הבן לחוג," אמר, "כמו שכבר עשיתי הרבה פעמים, אבל את רצית לצאת, אז לא התווכחתי איתך."

"אני בדרך לראות עוד דירת סטודנטים עכשיו. בטח גם אליה לא יקבלו אותי."

"יש לי הרבה חברים טובים, כמו שאמרתי, ויש לי הרבה לקוחות קבועים. אולי במקרה מישהו מהם מכיר את אחד הסטודנטים שבדירה ויוכל לעזור לנו. מה השם של איש הקשר שלך בדירה?"

"עמי סרוויאנסקי."

הגענו לכתובת המבוקשת לפני השעה היעודה. הנהג חנה בצד הכביש ושלח הודעה לקבוצת הווטסאפ אליה השתייך עם חבריו. אחר כך שוחח בטלפון עם לקוחותיו בזה אחר זה.

"תיכנסי לדירה," הוא הציע. "בינתיים אמשיך בטלפונים."

בחצר הבניין בו הייתה ממוקמת דירת הסטודנטים ראיתי עץ ברוש. לרגע נדמה היה לי שהוא מכוון את החוד בקצה צמרתו לעבר הענן שנמנם מעליו בשמיים.

צלצלתי בפעמון הסמוך לדלת שצבעה הלך והתקלף. הדלת נפתחה מייד ובפתח עמד בחור שהחזיק טלפון סלולרי.

"בסדר," אמר לאיש שיחו בטלפון, "להתראות." אז חייך, סָפֵק אֵלַי, סָפֵק אֶל הטלפון, והציג את עצמו: "אני עמי."

הסיור בדירה התחיל. עמי הוביל את התהלוכה הקטנה, אני הלכתי אחריו ובמאסף צעדו שתי הדיירות, שרון ורחל. כל העת לא אמרתי דבר על מפת השולחן המלוכלכת שבמטבח ועל כך שהדירה חשוכה. גם לא שאלתי אם צלילי התופים, שבקעו מהקיר המשותף עם השכנים, הם עניין שבשגרה. במקום כל אלה, שוחחתי איתם על מזג האוויר.

"הדירה נראית לי ואני רוצה מאוד לגור כאן," הודעתי להם בתום הסיור, מהדהדת לעצמי את המילים אותן אמרתי ברוב הדירות הקודמות שראיתי.

המתנתי בסלון בזמן ששלושת הסטודנטים התכנסו בתור וועדת קבלה באחד החדרים האחרים.

"איך הם מדרגים אותי?" שאלתי את עצמי. "האם לפי מספר החיוכים שראו על פניי? האם אני מקבלת ניקוד על קשר עין, על שפת גוף? אולי הם מנסים להסיק מהשיחה איתי, אם אני נוקשה או נוטה להתפשר? האם יש להם גם סעיף של 'רושם כללי'?..."

פתאום ראיתי את רחל עומדת לפניי. היא חייכה ובישרה לי: "נשמח שתהיי שותפה שלנו בדירה!"

מאז, מדי פעם, אני תוהה אם התקבלתי בזכות עצמי או בזכות נהג המונית. אולי ניתן לברר זאת, אבל בעצם אני מעדיפה לא לדעת.

© רונית רברבי

מאי 2022