מתחת לכיכר פריז

"מה זה כל כך מעניין לראות אנשים רצים אחרי כדור?" היה אביו של ירון שואל אותו בכל פעם שהילד הציע שיצפו יחד במשחק כדורגל באצטדיון. האב היה מתבונן בבנו הרזה והנמוך במבט יוקד ומוסיף במבטאו הצרפתי הכבד: "מה שבאמת מעניין זה לקרוא על צרפת. אני לא אומר את זה בגלל שנולדתי בפריז, אלא בגלל שצרפת זה תרבות. במשך שנים רבות פריז הייתה בירת האמנות העולמית. גם המטבח הצרפתי זה תרבות. ואיזה אופרות יש בצרפת! חכה רגע ואביא לך ספר על צרפת, שתראה בעצמך את הדברים כתובים שחור על גבי לבן!"

אביו היה מתרחק בצעדים מהוססים ואז נבלע בפתח חדר העבודה שלו, ממנו נדף ריח של ספרים ישנים. הכונניות שבחדר החביאו את הקירות מרצפה עד תקרה. "מזל שהכונניות לא נשברו עד היום," היה ירון חושב. "בכל מדף יש שתי שורות ספרים, קדמית ואחורית, וחלק מהכונניות כבר התעקמו מהמשקל העצום!"

בזמן שאביו היה מחפש ספר בחדר העבודה, ירון היה יוצא במהירות מן הבית ויורד בריצה ארבע קומות של מדרגות. אז היה מגיע לחצר הגדולה, הטובלת בריח בצל מטוגן מהמטבחים הסמוכים. הוא היה מצטרף למשחק כדורגל של ילדי השכנים ובין צעקות הילדים היה שומע את אביו זועק מבעד לחלון דירתם: "ירון, תחזור הביתה!" ירון נהג להתעלם מזעקת אביו והאב היה חושב: "למה הוא לא מגיב? מה לא בסדר עם הילד הזה? זה בגלל שגדל בלי אימא? אם דיצה לא הייתה נהרגת באותה תאונת דרכים, הכל היה כל כך שונה!"

כאשר ירון היה בן שבע, רשם אותו אביו לחוג ללימוד השפה הצרפתית.

"תכתוב את האות הגדולה L בכתב יד, עם כל הפיתולים!" הייתה המורה לצרפתית דורשת ממנו מדי פעם בקולה הצרוד.

הוא לא היה מסוגל לכתוב את האות אפילו כשלפניו עמדה דוגמה. כעבור מספר חודשים עזב את החוג.

גם בבית הספר העממי היו לירון קשיים. התחומים היחידים בהם הצליח היו אמנות ותיאטרון.

בחוג תיאטרון למד על הפנטומימאי מרסל מארסו. כשאביו היה מתגלח, ירון נהג להביט בו. הילד היה משחק עם המחשבה שהפנים המכוסים קצף גילוח הם פניו הצבועים בלבן של מרסל מארסו. כשאביו היה שואל אותו בקולו העבה: "למה אתה מסתכל עליי?" לא היה עונה ורק דמיין שהמבטא הצרפתי של אביו הוא בעצם של האמן הצרפתי שבא לביקור בארץ. עיניו של ירון היו עוקבות אחרי סכין הגילוח והוא ראה כיצד, עם כל תנועה של הסכין, נעלם עוד מהקסם הלבן וכיצד מרסל מארסו הופך בהדרגה לאביו.

האב המשיך מזמן לזמן לנסות לשוחח אתו על צרפת, אך ללא הצלחה. ירון המשיך לבקש מאביו לצפות אתו במשחקי כדורגל – אך לשווא. בסופו של דבר שניהם חדלו מכך ושוחחו זה עם זה רק מעט.

*

בהיותו בן עשר התחיל ירון לחזור לבד לביתו מבית הספר. בדרך הביתה עבר ליד כיכר פריז ומשום מה נהג לעיתים לעצור ולשהות בה. במרכז הכיכר הייתה מזרקה. במקרים הבודדים בהם עבר ליד הכיכר בערב , ראה שהוארה באור צבעוני. סביב המזרקה היו ספסלים מעוגלים מאבן בהירה, כמו באמפיתיאטרון, אך ירון נהג לשבת דווקא על המשטח המרוצף שלידם ולשחק לבדו במשחק "חמש אבנים". הוא השתמש לַמִּשְׂחָק בקוביות אבן קטנות שמצא בשדה המקיף את בית הספר. בזמן המשחק היה תוהה לעיתים קרובות: "האם זה נכון מה ששמעתי, שקוביות אבן הן שרידים לפסיפס עתיק?" אז מחשבותיו היו זורמות לכיוון אחר: "בירושלים יש רחוב יפו ובעיר יפו יש שדרות ירושלים. מעניין אם כמו שיש כיכר פריז בירושלים, יש כיכר ירושלים בפריז."

כאשר התקבל בגיל עשרים ואחד לעבודה כפקיד זוטר בעירייה, עבר בכיכר פריז ושקל להצטלם בה לכבוד המאורע. "לא, זה לא מתאים," אמר לעצמו. "אף אחד לא מצטלם כאן כשהוא מוצא עבודה."

בהיותו בן עשרים וחמש חזר לכיכר פריז כדי להצטלם לקראת חתונתו. הכלה, פקידה זוטרה שהכיר במקום עבודתו, הייתה לבושה בשמלה לבנה גדושת תחרה והצלם צילם את בני הזוג מזוויות שונות. הכיכר נראתה שונה מכפי שזכר אותה מילדותו. ירון התבונן בכיכר בגילגולה האחרון: באמצע הכיכר הייתה ממוקמת גינה שופעת פרחי אמנון ותמר וסביבה ניצבו פסלי אריות מברונזה. הצלם הסביר לבני הזוג בקול הבס שלו: "בדרך כלל העירייה הורסת את כיכר פריז ומקימה במקומה כיכר פריז אחרת לגמרי לפני בחירות. המטרה היא להראות לירושלמים שהעירייה עושה משהו."

*

יום אחד, בזמן ביקור בבית אביו, ירון שמע את עצמו שואל אותו בקול רועד: "אתה תמיד מדבר על צרפת. אתה רוצה שניסע ביחד לפריז? רק שנינו?"

האב פער את פיו, שתק רגע ואז אמר, מתאים כל הברה לחוד: "כ-מו-בן שאש-מח! אני פנסיונר ויש לי את כל הזמן שבעולם לזה!"

כעבור חודש, השניים כבר היו בבית מלון בפריז. "ישנתי במשך כל הטיסה ואני מרגיש כאילו נעשתה לי קפיצת הדרך," אמר לו אביו במבטא צרפתי כבד מהרגיל. ירון שם לב פתאום ששערו של אביו כבר לבן כולו.

במהלך שהותם בפריז הם בקרו בכל אתרי התיירות המרכזיים של העיר וגם באתרים פחות מרכזיים. בין השאר, ביקרו בבית הכנסת הגדול של פריז ושוחחו ארוכות בעברית עם הרב של בית הכנסת.

השניים נסעו באוטובוסים ונזקקו להסברים מן המקומיים, איך להגיע לאתרים השונים. לעתים קרובות, כאשר ירון היה פונה לתושבים באנגלית הרעועה שלו, הם התעלמו ממנו לחלוטין. לעומת זאת, כאשר אביו היה פונה אליהם בצרפתית, הם ענו מייד. "צרפתים רבים קנאים לשפה שלהם ואינם מוכנים לדבר בשום שפה אחרת," הסביר האב לירון בקול נמוך. "מזל שאני יודע צרפתית."

כבר ביום הראשון לשהותם בפריז, ירון ואביו הגיעו לכתובת בה האב גר בעבר. על רקע צפצופי ציפורים נודדות שעפו בלהקות, הם גילו שהבית שהאב זכר כבר אינו קיים. את מקומו ואת מקום הבתים השכנים לו תפס קניון ענק. האב ניגב את עיניו שוב ושוב וירון חיבק אותו לראשונה מזה זמן רב.

ביום האחרון לשהותם בפריז, במהלך שיחה עם פקיד בבית המלון, ירון מצא תשובה לשאלה שהטרידה אותו בילדותו: יש "כיכר ירושלים" בפריז! לאחר נסיעה ארוכה באוטובוס, השניים עמדו בכיכר. על רקע צפצופי מכוניות חולפות, הם הביטו בעמוד ירוק שניצב עליה, מקושט בתבליט של עלים צבועים בצבע זהב. לעמוד הוצמד שלט כתוב בצרפתית: "כיכר ירושלים". ירון החליק באצבעותיו על תבליט העלים המחוספס וחייך.

*

שבוע לאחר החזרה ארצה, במהלך טיול קצר בירושלים, ירון ואשתו עצרו בכיכר פריז. הוא הזכיר לה: "כמו ששנינו יודעים, כל כמה שנים העירייה מוציאה כספים על בנייה מחדש של כיכר פריז." ירון עבר לדיבור איטי, כשהוא חושב בין המילים: "אולי אצליח לשכנע את העירייה לחדול מזה לאיזושהי תקופה ולהקדיש את הכספים האלה לבניית כיכר בתוך האדמה, מתחת לכיכר פריז ומתחת לכמה מטרים מרובעים של הכביש שצמוד לכיכר. הכיכר התחתית תהיה סוג של אולם קולנוע קטן. יש הרבה סרטים שהעלילה שלהם מתרחשת על רקע העיר פריז. אפשר יהיה להקרין אותם בכיכר התחתית. בנוסף, אפשר יהיה להקרין שם סרטי תעודה על פריז וגם סרטים אמנותיים עליה."

האב יצר קשר עם הרב של בית הכנסת הגדול בפריז. הרב, בתורו, מצא נדבן יהודי צרפתי שהיה מוכן לתרום את רוב הסכום הנדרש לבניית הכיכר התחתית.

ירון ואביו לחצו על העירייה וקיימו מספר ישיבות עם נציגיה, אך לא השקיעו בכך את כל מרצם. "אין מה למהר," חשב ירון. "אחרי שהכיכר התחתית תיבנה, לא בטוח שאמצא פרויקט אחר שבו אוכל לשתף פעולה עם אבא."

© רונית רברבי

יולי 2022