מוטי חבלול והקשר הכפול

כמו בכל בוקר, מוטי ישב במקום הקבוע שלו בפינת הגינה שבארץ האגדות. המשושים שלו, עם העיניים המחייכות בקצותיהם, פנו לעבר חבלול. מוטי היה שבלול צעיר מאוד, שבלול-ילד. הוא חשב: "חבלול הוא הצעצוע היחיד שלי היכול לזוז בעצמו ולדבר; לכן הוא הצעצוע שאתו אני משחק רוב הזמן." חבלול, שהיה קצת יותר נמוך ממוטי, היה שבלול-צעצוע עשוי חבל. היו לו שתי חתיכות חבל דקות בתור משושים, ועל הגב שלו היה בית דומה לבית של שבלול. הבית של חבלול היה מורכב מחבל מגולגל.

מוטי הסתכל על הקשר שחיבר את הבית של חבלול לגוף שלו וחשב: "נראה לי שהקשר חזק." הוא המשיך להביט על חבלול, שהתקרב אליו בהליכה איטית. פתאום הקשר התחיל להיפתח. העיניים של מוטי הפסיקו לחייך והוא צעק: "תחזיק את הקשר!"

חבלול לא הרגיש שהקשר מתחיל להיפתח. "אני לא מבין," הוא אמר.

מוטי ניגש אל חבלול מהר ככל שהיה יכול. הוא נעזר במשושים שלו וניסה לתפוס את החבל, כדי למנוע מהקשר להמשיך ולהיפתח. בכל זאת הקשר נפתח לגמרי.

אז גם חבלול ראה שהקשר נפתח. הוא ייבב: "אני לא יודע איך לקשור את הקשר מחדש." חבלול תפס את שני החבלים הנפרדים עם המשושים שלו והמשיך לייבב: "המשושים שלי חלשים וקשה לי להחזיק את החבלים. אוי... מה אעשה עכשיו?"

מוטי תפס גם הוא את החבלים וענה: "אם שנינו נחזיק את החבלים יהיה לך קל יותר. אני מציע שנלך יחד לחפש עזרה, כי גם אני לא יודע איך לקשור קשר."

מוטי וחבלול התקדמו לאט ובזהירות כשהם מחזיקים את החבלים. בסוף נעצרו ליד צמח החבלבל המטפס בגינה. בצל הצמח ישנו שבלולים רבים את שנת הצהריים שלהם.

"חבלבל," פנה חבלול אל הצמח, "אולי אתה יודע לקשור קשר? הקשר המחבר אותי לבית שלי נפתח, ומוטי ואני לא יודעים לקשור קשרים. אני מבוהל ומבולבל, חבלבל."

הרוח הניעה את הפרחים הכחולים-סגולים של החבלבל ימינה ושמאלה בזמן שהחבלבל ענה: "בקשר לקשרים, הגבעולים שלי מטפסים על הגדר ומסתובבים ומתפתלים סביבה, אבל הם לא קושרים את עצמם לגדר. אני לא יודע איך קושרים קשרים."

"חבל, חבלבל," אמר חבלול, "אבל יהיה בסדר. אני בטוח שבסוף נמצא מישהו שיוכל לעזור לי."

לפתע נכנסה לגינה ילדה קטנה. הרוח ניפחה את השיער החום, הארוך והפזור שלה. הילדה ניגשה לחבלבל והסתכלה מקרוב על הפרחים שלו, שנראו לה דומים לפעמונים.

"שלום," ברך מוטי את הילדה. "אולי את יודעת לקשור קשרים?"

"לא," ענתה הילדה. "יש לי הרבה קשרים בשערות וכל בוקר אני מברישה את השערות שלי כדי לפתוח את הקשרים. אני יודעת לפתוח קשרים, אבל לא לקשור אותם. אני מקווה, שתמצאו מישהו אחר, היודע לקשור."

מוטי וחבלול הסתכלו על השבלולים הישנים את שנת הצהריים בצל החבלבל, וראו ביניהם את סבתא-שבלולה. פתאום היא פקחה את עיניה ופיהקה. אז נשמע צלצול השעון המעורר שלה והיא מיהרה להפסיק את הצלצול.

"אולי את יודעת לקשור קשר?" שאל אותה חבלול.

"כן, אני יודעת," היא אמרה והראתה לחבלול ולמוטי איך לקשור את הבית של חבלול לגוף שלו. סבתא-שבלולה נעזרה במשושים שלה כדי לקשור את הקשר. "לקשר הזה קוראים 'קשר סבתא'," היא הסבירה, "אבל כל אחד, ולא רק סבתות, יכול לקשור אותו."

"אתה רוצה לקשור ולפתוח את הקשר כמה פעמים, כדי להיות בטוח שלמדת לעשות זאת?" שאל מוטי את חבלול.

חבלול קשר והתיר, התיר וקשר, וסבתא-שבלולה ומוטי שמרו עליו.

"תודה רבה לשניכם," אמר חבלול בסוף. "אלך לנוח על הדשא שבפינת הגינה. להתראות, סבתא. נהיה בקשר! מוטי, תבוא אתי?"

מוטי הצטרף לחבלול. שניהם היו עייפים והלכו לאט-לאט. לכן הם הגיעו לדשא שבפינת הגינה רק בערב, כאשר הכול כבר החשיך מסביב.

"אני שמח שעכשיו אתה שוב קשור", אמר מוטי.

"גם אני שמח," ענה חבלול וקשר את הבית שלו לגוף שלו בעוד קשר. אחר-כך הוסיף: "עכשיו אני קשור פעמיים. ככה אני מרגיש בטוח יותר." אז הוא הודיע בקול שקט: "אני רוצה ללכת לישון עכשיו. אנסה לחשוב על קשרים ולספור אותם. זה יעזור לי להירדם. לילה טוב!" חבלול עצם את העיניים שלו, ספר: "קשר אחד, שני קשרים, שלושה קשרים..." ונרדם.

"לילה טוב," לחש מוטי ונרדם גם הוא.