כיוון שאני בסביבה

הם לא הכירו זה את זו, אך מדי פעם נפגשו במקרה בתחנת האוטובוס. אחרי מספר חודשים הוא חייך אליה חיוך כמעט בלתי מורגש, והיא שיקפה את חיוכו בתוספת שתי גומות חן. לאחר כשנה של פגישות מקריות עברו להנדת ראש, כאות להיותם מכרים וותיקים.

בבוקר גשום אחד, בהמתינם בתחנה, העיפה הרוח את המטרייה הירוקה שלה והרקידה אותה באוויר. לרגע ראתה עצמה כדמות בסרט: גברת השומטת את המטרייה בכוונה בקרבת אדון.

הוא רץ אחרי המטרייה, קפץ לגובה ותפס אותה.

"בבקשה," אמר והגיש לה את המטרייה המטפטפת.

"תודה," ענתה וסיימה בכך את שיחתם הראשונה.

ואולי לא היא זו שסיימה את השיחה, אלא אוטובוס מספר עשר. כלי רכב זה הגיע באותו רגע לתחנה וחיכה עד שהצטרפה לאנשים שבאפלולית המטושטשת בתוכו.

כעבור יומיים ראתה שוב את המכר בתחנה.

"במלחמת העולם השנייה אינדיאנים משבט נבאחו העבירו זה לזה מסרים צבאיים סודיים בשפתם מבלי שהגרמנים יצליחו לפענח את המסרים," הודיעה לו.

הוא שתק.

"אני מעוניינת לאסוף שטרות ומטבעות מהאימפריה העותומנית," גילתה לו.

הוא לא הגיב.

כאשר אוטובוס מספר שבעים ושבע עצר בתחנה, הבחור נופף לה בידו לשלום והתיישב ליד החלון. פניו נראו מטושטשים, אך לרגע עוד ראתה בברור את כף ידו המוצמדת לשמשה. אז האוטובוס האיץ ונעלם מעבר לפינה.

למחרת חזרה מאוחר בלילה מנסיעה מחוץ לעיר. כשהתקרבה לביתה הציצה בשעון. השעה הייתה כבר ארבע בבוקר. באור הירח המכוסה עננים נראו השיכונים בחצר זהים. "גם ביום הם דומים מאוד זה לזה," הרהרה.

בהגיעה לדלת דירתה ניסתה לשווא לסובב את המפתח בחור המנעול. "אולי השותפה לדירה השאירה מפתח מסובב מעט בחור המנעול מבפנים," חשבה. צלצלה בפעמון והמתינה, אך הדלת לא נפתחה. אז דפקה בכל כוחה על הדלת ושמעה דפיקות חוזרות בדלת מתוך הדירה לכיוון חדר המדרגות. "אולי בעצם גברת עם נעלי עקב עולה במדרגות בקומה אחרת, וצעדיה נשמעים לי כמו דפיקות מתוך הדירה?" שאלה את עצמה.

פתאום נפתחה הדלת. בפתח עמד המכר מתחנת האוטובוס, לבוש חלוק כחול. היא פערה את פיה ובסוף גמגמה: "כיוון שאני בסביבה, באתי להגיד שלום." שתקה רגע ואז הוסיפה: "סליחה, זה לא מדויק. בעצם התכוונתי להיכנס לדירה שלי, אבל הבניינים כאן דומים זה לזה ובטעות הגעתי דווקא לדירה שלך. לא ידעתי שאנחנו גרים באותו גוש שיכונים."

הוא המשיך לעמוד בפתח דירתו ואמר: "גם לי יש לפעמים תחושה שאני בבניין הלא נכון ואגיע לדירה הלא נכונה." השכפול הזה של אותו דגם בבנייה גורם לתחושה מוזרה, כאילו חלק ממה שרואים הוא רק השתקפות של השאר. לפעמים הטבע ממתן שכפול מדויק במבנים על ידי כתמי חלודה שונים, התפוררות שונה של טיח וחלזונות הדבוקים לקירות הבניינים במקומות שונים..."

"אני לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו, אבל קראת את 'עליזה בארץ הפלאות'?" גיששה.

"כן," אמר.

"משום מה נזכרתי עכשיו בקטע בו החתול נמוג בהדרגה."

"החל בזנב וכלה בחיוך. אחרי שהחתול עצמו נעלם, עדיין נשאר החיוך לזמן מה," השלים וחייך.

חיוכו של בן-שיחה התפוגג לאט-לאט, אך הבחור עצמו נשאר.

הם המשיכו לשוחח עוד ועוד בחדר המדרגות עד ששמעו ציפור ראשונה מודיעה לעולם שהבוקר הגיע. "זה לא שתים עשרה בלילה," חשבה, " אבל אני מרגישה כמו אותה גיבורה של אגדה, ברח לי השם שלה, החוששת שבחצות יפוג הקסם." אז הוסיפה בקול: "אני חייבת ללכת עכשיו."

היא מצאה את הבניין שלה בקלות ובעודה עולה במדרגות בתוכו, דמיינה את פגישתם המקרית הבאה בתחנה. "אולי יציע שנלך לקיוסק הקרוב לתחנה ונקנה בלינצ'ס," הרהרה. "מקסימום נפסיד אוטובוס."

© רונית רברבי, ינואר 2022