כאשר כלי המשחק נשברים

לפעמים אני משחקת, ביני לבין עצמי,

במישחק קופסה, תוך כדי הליכה.

במהלך המישחק אני מאמינה לַכּוֹל.

לדוגמה, אני מאמינה,

שישיבה על כיסא גדול וכהה,

המכונֶה "כיסא מנהלים",

מוסיפה חשיבות לכל היושבים.

כעת אני צועדת על מדרכה

ומוציאה את המישחק מתוך הקופסה.

בהתקרבי לערימת חול, הכלי הכחול

מתקדם על הלוח, שכמעט עף ברוח.

בינתיים אני דורכת על כתם רטוֹב,

נזהרת מהחְלקה ומנסה לחשוב

על עוד דוגמה לכך שאני לַכּוֹל מאמינה.

ריח מתוק נודף מחנות הפרחים בפינה.

ליד החנות עובר, ממהר,

גבר גבוה וחיוור, מתהדר בשפם צהבהב.

עד עכשיו האיש ישב וחשב

בכיסא מנהלים במשרד.

הוא לבוש חליפה חומה ועונד שעון יוקרה.

תיכף אני מניחה, שכל בעל מותג הוא עשיר

ואפילו נזכרת, שיש על כך שיר.

הכלי הירוק נע בדילוגים

מעל פסים שחורים ולבנים בלוח המישחק.

אני מתבוננת בכלי הירוק הקט

וכמוהו מדלגת מעל פסים, אבל לאט.

הפסים שאני עוברת,

פסים לבנים במעבר חצייה,

נראים ברורים על רקע הכביש השחור

אפילו שכבר נחלש האור.

מולי בית חדש בנוי אבן וורודה

וצמח מציץ מאחורי הכניסה.

אני מסיימת לחצות את הכביש,

מביטה עוד על הבית הוורוד

ומגלה לידי את האיש.

כלי המישחק הצהוב נע הלוך ושוב

בין בתי השיר

בזמן שאישה יפה יוצאת מהבית הוורוד

כדי לטייל בעיר.

עיניה הגדולות כחולות

ושמלתה הארוכה אוורירית וירוקה.

האישה מתקדמת בדילוגים בין העוברים והשבים

ותלתליה הכהים מקפצים.

מייד אני חושבת שהיופי מעיד על האופי.

כלי המישחק הצהוב נעצר

ותיכף נעמדת גם האישה.

היא מסתכלת על האיש בעל שעון היוקרה,

הצועד מולה על המדרכה.

כלי המישחק הוורוד נע עוד ועוד

לעבֶר נקודת הסיום,

וגם הגברת שוב מתקדמת לקראת האדון.

פתאום היא צועקת: "דִייֶגוֹ, שַׁלֵּם את החוב!"

קולה נשמע כצליל פעמון וממלא את הרחוב.

האיש קופא ובהמשך מסתכל מסביב.

הוא מזהה את מקור הקול,

ממהר להשיב: "אינני יכול!"

ומסמיק מול מבטי הסקרנים.

אז מתקרבים אליי השניים,

האיש משפיל את העיניים

וריח בושם מכה בי.

הם נעצרים לידי, והגבר, שמיבטאו ספרדי,

מנסה לדבר, אבל רק מגמגם ומייד מוותר.

במקום זאת, הוא מוציא מכיסו

ארנק חום וגם פותחו,

ומתגלה שהארנק ריק.

הגברת חושבת, שולחת באדון מבט מאיים,

זועקת: "אתה עוד תשלם!"

ובסוף – מתנפלת עליו במכות אגרוף.

אני נדהמת ומבינה,

שקודם אירעה במישחק תקלה,

ושלא תמיד היופי מעיד על האופי.

במקום זאת, אני מסיקה,

שכחולת העיניים – כולה רעה.

במקביל נמשכת המהומה, הכלי הירוק נחצה,

כלֵי המישחק האחרים נשברים לשבבים,

ורועד כולו בורח האיש אל מעבֶר לכביש.

חסרים לי כעת כלֵי המשחק הקטנים,

שהיו זמינים במשך שנים;

אבל רק בהעדרם אני מצליחה לראות,

שיש בָּאישה רבדים ושכבות.

כעת אני מגלה

ששיכבת יופיה היא שקופה.

מתחת לרובד זה מבצבצת

שיכבה עבה וגם מחוספסת –

שיכבת התוקפנות של הגברת.

מוסתר מעט מופיע גם רובד כאב וסבל

עם קרעים וחורים

ממכות ועלבונות, שהיא ספגה לפני שנים.

שיכבת המכות, שהאישה קיבלה

ושיכבת התוקפנות שלה בעצמה

קשורות ומחוברות על-ידי הסתעפויות.

רק בקושי אפשר להבחין בשיכבה נוספת,

השיכבה הפנימית ביותר של הגברת,

שיכבה בהירה, מבריקה ומקומטת.

אני מאמצת את עיני ומגלה,

שהאישה המתקדמת בדילוגים

נמנעת מִלִּדְרוֹךְ על נמלים.

תוך כדי כך אני רואה

שהשיכבה הפנימית, המקומטת והבהירה,

היא שיכבת טוב-לב, שאליה מטפטף גם כאב.

אני מגרדת את ראשי ברוב מחשבה

ומגיעה למסקנה, שאולי היא ברורה:

יש בגברת גם טוב וגם רע

ורצוי לעזור לה לבטא עוד מהטוב.

אבל, מאוחר מדי!

בזמן שאני מנסה להתרכז ולחשוב,

נעלמת האישה בקצה הרחוב.