השמש, השברים ואני

10.1.19

רונית רברבי ©

בבוקר השמש התעוררה

וטפחה קלות על כתפי.

הרמתי אליה את זרועותיי

והתאמצתי לתפוס את קרניה הארוכות

כילדה קטנה המנסה ללכוד

אדי קומקום שורקים וחמים.

כאשר כפותיי הקמוצות נפרשו,

נחשפו בתוכן שתי קרניים שבויות.

עד שעת הצהריים לשתי את הקרניים,

מתחתי, עיקמתי ולחצתי

ופיסלתי שיחי-שמש נמוכים

ובניתי בתי-שמש מאירים

וכיירתי מהקרניים עמודים

שבורים, חרבים ומנותצים

והנחתים למרגלות הבתים.

בראותה את העמודים הפגומים

הופיעו גם בשמש שברים

שנפלו והתפזרו מתחתיה,

על עננים מקומטים ומנוקבים.

עד הערב ניערתי את העבים,

תפסתי את השברים הנופלים

וענדתי את הפיסות כעדיים.

אחר-כך הלילה ניגר אל העולם

כנוזל צמיג הניצק לתבנית

ואז התקרר, התקשה וקפא.

השברים העבים והחמים

התלויים עלי כתכשיטים

המסו פיסת-לילה שחורה

שהותירה מאחוריה

רק חלל מפותל

ארוך ודמוי מנהרה.

עברתי דרכו בריצה

ויצאתי אל הבוקר הבא.

באותו בוקר החמה חלמה

ונאנחה וגנחה בשנתה.

נושאת את שבריה המאירים

טיפסתי על עננים גבוהים

והלחמתי כל פיסה ופיסה

למקומה על פני החמה.

בהמשך ציירתי קרניים

צהובות, גמישות ורבות

ותפרתי אותן אל השמש

במקום השתיים החסרות.

עם פיסות מולחמות וקרניים נוספות,

התפרץ, התערבל והתגבר אור החמה

עד שהזוהר העירה והיא קמה והתמתחה.

השמש הביטה לעבר האדמה

וכהרגלה שלחה את קרניה ועיטרה

שדות ירוקים ובניינים יציבים

בנקודות מאירות ובכתמים בהירים.

אחר-כך החמה השתהתה ותהתה

והעולם נעצר, השתתק וחיכה

עד שפתאום, חיוורת ועם קרניים רוטטות,

היא קישטה לראשונה גם שברים וחורבות.