המיטה הגדולה, המיטה הקטנה ומה שביניהן

המיטה הראשונה שחיבבתי כשהייתי ילדה הייתה מיטת סוכנות. היא הייתה בבית הוריי, והשתרעה בקצה מרפסת סגורה גדולה, מעל מרצפות איטלקיות סדוקות. איש לא ישן בה. מתחתיה היה ארגז מתכת על גלגלים ובתוכו התקבצו בובות דמויות תינוקות ובובות פרווה.

ילדות מהשכונה היו באות לשחק איתי בבובות, החזיקו אותן בעדינות והאכילו אותן. כשהייתי בת שבע החלו להטריד אותי הרהורי כפירה. "אלה רק בובות", חשבתי, "זה לא אמיתי".

כשהספקות התגברו, הפסקתי לשחק בבובות והתחלתי לקרוא. קראתי על אותה מיטה עצמה את הספר הראשון שלי, שהיה "בילבי" המקוצר. כשסיימתי את הקריאה השאלתי את הספר לחברה. היא קראה בספר, שבילבי הטמינה מטבעות זהב בגזעי עצים חלולים, אז החברה שמה את הספר עצמו בחור בגזע עץ. כשהספר חזר אליי, היה מעוקל ומפותל מהגשם שהרטיב אותו ונראה דומה לפסל. בגלל מראהו המיוחד, הוצב במקום מכובד בקרבת המיטה שמרפסת.

למרות שחיבבתי מיטה זו, החלום שלי היה להיות בקומה העליונה של מיטת-קומותיים, שעולים אליה בסולם. חלום זה התגשם כשהייתי בת עשר. אבי, אמי, אחי-בן-החמש ואני הפלגנו מישראל לארצות הברית. בתא שהוקצה לנו באונייה היו שתי מיטות קומותיים צרות וביניהן – רווח למעבר. דמיינתי שהמיטה שלי היא בית קטן על עץ, שאני עולה אליו בסולם.

דמיון זה התפוגג כשזנב של סערת הוריקן התחיל לכשכש בתוך הים ולזעזע את האונייה. לפי הוראות הצוות, קשרנו את החפצים שבחדר לשולחן המחובר לרצפה. אחר כך קשרנו את עצמנו למיטות. הטלטלנו, רעדנו, והקשבנו לרעש מוזר וחזק במשך כל הלילה.

האונייה חשבה להישבר, אבל בבוקר גילינו שנמלכה בדעתה ונשארה שלמה. סביב האונייה נראו גלים נמוכים ואיטיים, אשר הכחישו כל קשר לסערה שהייתה.

מספר ימים אחרי הסערה, הגענו לארה"ב. הוריי שכרו דירה מרוהטת בת שני חדרים בבוורלי הילס, המשובצת בווילות. בחדר הילדים היה שטיח דהוי מקיר-לקיר ועליו שתי מיטות שחרקו כשישבו עליהן – אחת לאחי הקטן, ואחת לי. הן היו מסודרות בטור, כמו קטר וקרון. מיטתי הייתה הקטנה, כמובן. הוריי ישנו בסלון, על ספה שנפתחה למיטה.

מול דירתנו היה בית ספר עממי. ביום השלישי ללימודיי בו, באה לבקר אותי חברה שהכרתי בכיתה החדשה. "יש בבית רק שתי מיטות. איך כולכם ישנים?" חקרה הילדה את הוריי.

"באמצע הלילה אנחנו מעירים את הילדים, מוציאים אותם מהמיטות ונכנסים למיטות במקומם", הסביר לה אבי ללא שמץ חיוך.

לאחר עשרה חודשים, כשכבר כמעט התרגלתי לחריקות המיטות, חזרנו ארצה.

עברו שנים. במהלכן גרתי בדירות שכורות מרוהטות רבות וכך גם הכרתי מיטות רבות. כבר ראיתי את עצמי כמבינה במיטות, כשלפתע נתקלתי במיטה מסוג חדש לגמרי.

זה היה כשנולדה בתי השנייה. כשחזרתי הביתה מבית החולים עם התינוקת, רצה לעברנו אחותה, בת השש, עם חיוך ענק. האחות הגדולה הובילה אותנו לחדרה, וגיליתי שיצרה על השטיח הכחול מיטה קטנה מכריות ומשמיכות ירוקות, אדומות וצהובות. שמתי על המיטה הייחודית חיתול-בד והנחתי את האחות הקטנה על החיתול לזמן מה. אז העברתי את התינוקת לחדרה, למיטתה הקבועה. כך נהגתי מדי יום, עד שהתינוקת כבר הייתה גדולה מן המיטה המאולתרת.

המיטה הבנויה מכריות ושמיכות, ללא שלד וללא מזרון, תישאר תמיד איתי, עמוק בליבי.

Ⓒ רונית רברבי,

דצמבר 2021.