בין הקשתות

גילה הריצה את האירוע שוב ושוב במחשבתה:היא עמדה בבוקר בחצר בית הספר וחיפשה בנות-כיתה למשחק משותף בכדור הקטן שבידה. לפתע מתת, חברתה עוד מגן הילדים, צעדה לקראתה, שלחה בה מבט יוקד וצעקה: "הקשת האדומה שיש לך בשיער מכוערת! חוץ מזה, אני לא צריכה חברה כמוך! אני 'ברוגז' איתך!" אחר כך מתת רצה לקצה מרוחק של חצר בית הספר והתעלמה מהשאלה "למה?" שגילה זרקה אחריה.

"זאת דרך נוראה להתחיל את כיתה ד'," אמרה גילה לאימה אחר הצהריים, כשישבו כהרגלן במטבח, לגמו תה מתוק והריחו את ריח הנענע. "פתאום כל הבנות בכיתה לא מדברות איתי, אפילו החברות שלי, ובנים ממילא לא מדברים עם בנות." דמעות עלו בעיניה.

"את לא צריכה לשים לב ל'ברוגז' הזה," ענתה האם בקול רך וחיבקה אותה. "תמיד הרגשתי שמשהו לא בסדר עם מתת הזאת. היא סתם מקנאה בזה שאת תלמידה טובה ולכן ארגנה את הבנות נגדך. ברור שאפנה למורה והיא בטח תעזור לך."

"אל תפני למורה, כי זה יהפוך אותי למלשינה!" פסקה גילה.

הילדה בהתה בחלל המטבח בזמן שאימה פינתה את הספלים הריקים מן השולחן. היא נזכרה: "בגן הילדים הייתי יושבת ליד מתת ומציירת פרחים כתומים עם עלי כותרת צרים וארוכים. כמעט כל עלי הכותרת היו באותו אורך, אבל תמיד היה עלה כותרת אחד ארוך מדי." אז חשבה: "אני תלמידה טובה מדיי עבור הכיתה, כמו שעלה הכותרת היה ארוך מדיי עבור הפרח."

יום אחרי יום גילה נמנעה מלהצביע בכיתה, אך ה"ברוגז" נמשך. יום אחרי יום הביאה לבית הספר את הכדור הקטן, אך הכדור נותר מיותם במעמקי התיק.

בתקופה הראשונה של ה"ברוגז" הייתה פונה מדי פעם בשאלות למתת או לבנות-כיתה אחרות. מילותיה נותרו ללא מענה, מזמזמות בחלל האוויר ומחפשות לשווא מקום לנחות בו. "חבל שאין לכיתה שלנו כיתה מקבילה," הרהרה. "אם הייתה, אולי הייתי מצליחה להתחבר עם הילדות משם."

"כדאי לנסות להתחבר עם בנות מכיתה ג'?" שאלה את עצמה. "לא, הן תינוקיות מידיי. ועם ילדות מכיתה ה'? זה לא ילך. בטח בשבילן אני היא זאת שתינוקית מידיי."

בסופו של דבר נשארה בהפסקות לבד בחדר הכיתה וניסתה להתרכז בקריאת ספרים.

"הדבר הטוב ביותר בבית הספר הוא הדרך ממנו הביתה," הייתה גילה חושבת כל יום מחדש. "זה בגלל שבבית אני יכולה לפטפט עם אימא. וגם בגלל שליד הבית גרות חברות שלומדות בבתי ספר אחרים וממשיכות לשחק איתי. וזה גם בגלל עצי הזית." היא נהגה לקצר את הדרך מבית הספר אל ביתה ולעבור בְּשָׂדֶה. בשדה היו עצי זית רבים בעלי גזעים מקומטים, כמו פנים של קשישים מחייכים.

יום אחד, בזמן שגילה הלכה בַּשְּׁבִיל שֶׁבַּשָּׂדֶה, היא שמעה קול דיבור שקט: "אני אִיתָּךְ!".

גילה הסתכלה סביבה, אך לא היה איש לידה. "זה אלוהים מדבר אתי בלב. גם אם היה לידי אדם, הוא לא היה יכול לשמוע," הסבירה לעצמה. "אני חילונית ולא מקיימת את המצוות, אבל אלוהים חכם מאוד ויודע הכל, אז גם בלי מצוות הוא יודע שאני ילדה טובה ולכן הוא מדבר אתי."

אלוהים המשיך לדבר עם גילה כמעט בכל יום.

כשהתחילו הגשמים, עצי הזית המשיכו לחייך גם כשהיו רטובים. לפעמים הייתה מופיעה בשמיים קשת בענן אחרי הגשם. אז גילה הייתה מחייכת עם עצי הזית וחושבת: "המורה אמרה שהקשת היא סימן לברית של אלוהים עם האדם. אלוהים שלח לי את הקשת בתור סימן שהוא בצד שלי, אפילו שהבנות לא מדברות אתי."

פעם אחת, בלכתה בשדה, נזכרה איך הייתה מדלגת ורצה בו עם מתת ואיך היו מפטפטות וצוחקות. "לכי מפה!" היא צעקה והבריחה ציפור שניקרה פירורי לחם מפרוסה מונחת על השביל. אז חשבה: "אולי אני כבר לא ילדה כל כך טובה בעיני אלוהים."

אלוהים המשיך לדבר עם גילה, אבל רק לעתים רחוקות. אחרי שהסתיימה תקופת הגשמים, הקשת בענןחדלה להופיע במשך ימים רבים.

מדי פעם הייתה מדמיינת את חודשי ה"ברוגז" הולכים בשקט בשורה עורפית. "כל החודשים מרכינים ראשים והם גם איטיים כמו חלזונות עייפים," תארה אותם לעצמה. ה"ברוגז" נמשך כל שנת הלימודים, פלש לחופש הגדול ואיים לכבוש גם את שנת הלימודים הבאה.

ביום האחרון של החופש הגדול נעלמה הקשת האדומה. "רק הורדתי אותה לרגע מהראש," סיפרה לאימה, "אבל אני לא זוכרת איפה זה קרה." עוד באותו יום גילה הבחינה בהודעה על לוח המודעות במכולת השכונתית. מתחת לכותרת ההודעה, "השבת אבדה," היו מצוירות זו מתחת לזו קשת אדומה, בדיוק כמו שלה, וקשת בענן. מתחת לשתי הקשתות הופיעו שמה של כותבת ההודעה, יערה, ומספר טלפון. כעבור שעה גילה ואימה כבר היו בביתה של יערה, גילו שהיא ילדה עם יער של שערות ג'ינג'יות על ראשה וקיבלו מאימה את הקשת האדומה.

כשגילה העבירה את אצבעותיה על המרקם הקטיפתי של הקשת לשיער, עלה פתאום בדעתה ש"כאשר הקשת בענן לא מופיעה, זה כאילו שהיא הלכה לאיבוד, אבל בכל זאת יש דרך לראות אותה מתי שרוצים." היא מיהרה לביתה, ציירה קשת בענן בצבעים זוהרים והניחה את הציור בתיק בית הספר שלה.

למחרת, ביום הראשון ללימודים בכיתה ה', המורה הודיעה לכיתה שמתת עברה דירה ותלמד בבית ספר מרוחק. עוד הודיעה המורה שהצטרפה לכיתה תלמידה חדשה – יערה.

בהפסקה גילה הוציאה מהתיק את הכדור הקטן שהביאה לבית הספר אפילו בימי ה"ברוגז". "אנחנו כבר מכירות," אמרה ליערה. "בואי נשחק!" הכדור נזרק ונתפס במלוא התנופה. תוך זמן קצר הצטרפה למשחק ילדה נוספת ובהמשך - עוד אחת ועוד אחת. עד סוף ההפסקה הכדור הספיק להתעופף הלוך ושוב בין כפות ידיהן המושטות של כל בנות הכיתה.

מאז עברו שנים, אך גילה עדיין אינה יודעת בוודאות מה הייתה הסיבה ל"ברוגז". כיום היא אישה בוגרת ויש לה חברות וידידים ובעל וילדים. אלוהיםכבר אינו מדבר איתה כלל, אבל אפילו כיום תמיד מונח לה בַּתִּיק ציור של קשת בענן.

© רונית רברבי

מאי 2023