איש קטן מחפש בית

איש קטן מחפש בית

פעם היו שרים עליי: "לאיש הקטן אשר בַּמַּקְלֵט - תוכנית יש לבת ולבן."כן, אני האיש הקטן שסיפר לילדים סיפורים מתוך מַקְלֵט הרדיו. מכשיר הרדיו שימש לי בית. היו לו ארבעה קירות חומים מקושטים מבפנים בחוטי חשמל צהובים, כחולים, ירוקים ואדומים. ביתי הקטן היה בתוך הבית הענק של האנשים הגדולים וניצב על המפה הרקומה שכיסתה את שולחן הסלון. בכל פעם שהייתה לי תוכנית ב"פינת הילד", הילדים שגרו בבית הענק הצטופפו בקרבת הרדיו, על הספה, והקשיבו לקולי היוצא ממנו. דיברתי איתם בעברית נכונה וחגיגית של רדיו ורק לעיתים רחוקות הייתי טועה. אם אחד מהם היה מנסה לדבר בזמן התוכנית, האחרים השמיעו לחישות רמות: "ששש...", שהיסו אותו מייד.

כאשר הייתי עייף נהגתי לכוון שעון מעורר ולישון בין תוכניות הרדיו שלי. לפעמים, אחרי שהייתי קוטע את צלצולו הצורם של השעון בלחיצה, המשכתי לישון. באותם מקרים הייתי מתעורר רק מקריאות הילדים: "למה התוכנית לא מתחילה?"

יום אחד הופיע מכשיר טלוויזיה בַּבַּיִת הענק. הטלוויזיה הוצבה על המפה הרקומה בסלון, במקום הרדיו, שהוגלה לעליית הגג. עיניי התמלאו דמעות, אבל, מתוך הרגל של שנים, ניסיתי לעצור אותן. הֲרֵי דמעות אינן מתאימות לחשמל שברדיו! חשתי שענן שחור הולך ותּוֹפֵחַ בתוכי ומתמזג עם החושך בעליית הגג.

באחד הלילות ארזתי מספר חפצים בְּתַרְמִיל, פתחתי את מכסה הרדיו, גיששתי בעליית הגג, קפצתי ממנה כמו ממקפצה גבוהה ונחתתי על השטיח הרך. אז התגנבתי החוצה מבעד לַסֶּדֶק שמתחת לדלת הדירה, חציתי את שביל המרצפות שבגינה ומצאתי עצמי ברחוב. התקדמתי מעט ורעדתי מהרוח הקרה. לאורם הכתום של פנסי הרחוב הבחנתי במִכְסֵה-מַתֶּכֶת משובץ במדרכה. המכסה שימש לכיסוי בור שהכיל צינורות של חברת תקשורת.

"מכסה-המתכת יכול להיות לי בית," חשבתי ומייד עברתי לגור בו. חלק מהאנשים שדרכו על המדרכה דרכו גם על מכסה-המתכת ועליי והפכו אותי ליותר ויותר שטוח. "תדרכו יותר בעדינות!" הייתי צועק אליהם, אבל הם לא הקשיבו לי.

אתם בוודאי רוצים לדעת במה עסקתי במשך היום.הייתי ממציא לעצמי סיפוריםעל האנשים שעברו ליידי.למשל, המצאתי סיפור על אישה שצעדה על המדרכה בכבדות כשהיא דוחפת עגלת תאומים ריקה, לועסת מסטיק ומפוצצת את הבלון שלו. בנוסף, בכל פעם שראיתי פרפרים בסביבה, דקלמתי עליהם שירים.

יום אחד, איש גדול כתב בגיר על המדרכה לידי :"המשך ללכת, איש קטן!"אז לקחתי תרמיל ובו עט, נייר ורמקול, קפצתי החוצה ממכסה-המתכת והמשכתי ללכת.

אחר כך עצרתי והסתכלתי סביבי. במרחק מה ממני צעדו בטור עורפי נמלים מיטיבות-לכת. הצטרפתי לתהלוכת הנמלים על המדרכה ויחד איתן עקפתי כל תלולית קטנה שאתם, האנשים הגדולים, אפילו אינכם מבחינים בה. הגעתי בסוף עם הנמלים לקצה המדרכה והבטתי בכביש. הכביש היה רחב מאוד ובאור המועט לא יכולתי לראות אם יש מדרכה בצידו השני.

חזרתי מספר צעדים אחורה, אל גומחה בַּגָּדֵר הצמודה למדרכה. "הייתי רוצה לגור כאן," חשבתי, "אבל אין כאן בית בשבילי." עד שאמצא פתרון לבעיה, נשענתי על הגדר וכתבתי שיר. קראתי לשיר "אז למה, איש קטן, אתה כל כך עצוב?" מוזר שכתבתי שיר כזה כשאיני עצוב כלל. הֲרֵי יש לי זכות גדולה: בגלל שאני כל כך קטן, פרפרים אינם מפחדים ממני. אני האיש היחיד בעולם שכאשר הוא אומר "בוא אלי, פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד," הפרפר אכן נוחת לו על כף היד.

השיר "אז למה, איש קטן, אתה כל כך עצוב?" הוא כולו רק בית אחד. אז זה הבית החדש שלי. בכל רגע פנוי אני מציץ החוצה מבעד לחלון הבית. כשאני רואה בני אדם בסביבה, אני משרבב רמקול דרך החלון ומספר להם את הסיפור הזה, אבל האנשים רק מתרחקים במהירות.

אני רוצה להודות לכם. אתם הראשונים שעצרתם והקשבתם!

© רונית רברבי

יולי 2023